בערך בגיל 13 גיליתי את עולם ההימורים, ואת האפשרות למלאות פעמיים בשבוע טופס לוטו או טוטו להגשים חלום ולהפוך למיליונר. הקפדתי שנים ארוכות בכל שבוע לשלוח טופס ובו שישה מספרים וטופס בו 13 14 או 15 ניחושים. עניין של כמה שקלים בודדים וחלום אחד של מיליונים.

כמובן שלאורך השנים, פרט לשיא אישי של פרס בסך 1,500 שקלים, לא הצלחתי לנצח את השיטה ונשארתי לחיות ברמת חיים ממוצעת. בערך אחרי גיל הצבא, שהחוויות של חיי הבוגרים החלו להיערם כמו כולם עם חתונה, ילדים, מעבר דירה וכדומה. התחלתי לשלוח טופס ובו מספרים קבועים. תאריך יום הנישואין עם היום, החודש וסיפרה האחרונה של השנה; תאריך יום ההולדת שלי; של הבן הבכור; מספר המזל ששימש אותי בקבוצת הילדים של מכבי ירושלים בכדורסל ומספר הדירה בה גרנו, אני ומשפחתי כל חיינו.

פרט לכמה מקרים של כמעט (שלוש ונוסף למשל באחד המקרים) ועוד כמה מקרים של אולי (הכדורים שנפלו בגורל היו רחוקים מספר אחד או שניים מאלה שהיו לי בטופס) לא קרה כלום. ועדיין, בשלב מסוים, גם בגלל החשש שביום בו אפסיק לשלוח או אשנה את המספרים אלה שהיו מספריי הקבועים ייפלו בגורל המשכתי לשלוח. הרי היה לי ברור שאם לא אשלח וזה יהיה הטופס הזוכה, לא אסלח לעצמי.

השנים חלפו, הילדים גדלו, הטפסים המשיכו להישלח והידיעות בעיתון לפיהן "בן 60 זכה בעשרה מיליוני שקלים" גרמו לי להאמין. "יש עוד זמן עד שאהיה בן 60" חשבתי לעצמי. "המזל לא מסתכל על תעודת הזהות".

לפנות ערב, היינו מוכנים ליציאה לשדה התעופה. זכרתי שאני צריך למלא טופס לוטו וקפצתי לקיוסק סמוך כדי למלא את המספרים הקבועים (שגם הפעם לא יעלו בגורל מן הסתם) ויאללה, למגדל אייפל.

הגעתי לקיוסק. בפנים הייתה חגיגה שלמה, של מישהו שחגגו לו יום הולדת או מסיבת גיוס או השד יודע מה, והמקום המה. התור ליד הקופה היה ארוך, ובהחלטה של שנייה החלטתי שאני מוותר על התענוג וחוזר על עקבותיי. "יש הקונה עולמו בשעה אחת ויש המפסיד אותו ברגע" זה בדיוק המשפט שהיה מופיע בשלב הזה בתחתית המסך אם היו עושים על הסיפור שלי סרט. עליתי הביתה. חיכיתי למונית, נסענו לשדה התעופה ונחתנו בפריז.

אחרי שלושה ימים עמוסי בגטים, יין אדום מכל הבצירים האפשריים, ביקור במגדל אייפל וניסיונות מרים לשכנע כמה צרפתים שגם אנגלית היא שפה בינלאומית חזרנו הביתה.

על השולחן חיכו העיתונים של שלושת הימים בהם נעדרנו מהארץ. הבטתי על הכותרות בחטף, התחלתי לעלעל בעיתון והגעתי לדף הלפני האחרון בו הופיעו תוצאות הגרלת הלוטו. אנשים טוענים, כך על פי מחקרים פסיכולוגים שברגעים טראומטיים בהם אין להם מסוגלות להכיל את הסיטואציה הם הופכים מפעילים בהתרחשות למביטים מהצד. כאילו כל האוויר יוצא מהם באבחה אחת משל היו בלון שהתרוקן. רציתי לבכות, לצעוק, לזרוק את עצמי מהחלון, כל תיאור שתחשבו לעצמם שיצליח להוריד עליי מסך באותו רגע, יתאים. מול עיניי נגלו המספרים שלי, בדיוק של מאה אחוז. בלי כמעט ואולי ובפעם הבאה. כמו חץ בלב המטרה כמו החץ שאיים עכשיו לגרום ללבי להפסיק לפעום. ידעתי שמרפי הוא מנוול, לא ידעתי עד כמה.

לקחו לי שלושה ימים לצאת מהמיטה, אינספור לילות בלי שינה ובערך אחת לשעה שאני חושב על הסיטואציה הזו. על הפספוס הזה על הטראומה הזו. עברו מאז שנים ארוכות אבל הנפילה הזו היא כמו צלקת שלא מגלידה. בכל פעם שאני הולך לבנק, בכל פעם שאני רושם צ'ק, בכל פעם שבתיבה יש דרישה לתשלום בכל פעם שאני הולך לסופר. אני חושב איפה אני נמצא ואיפה הייתי יכול להיות.

תעשו לעצמכם טובה. לא תפספסו שליחה של טופס קבוע. תאמינו לי, אני אחד שיודע.

• בשווה שווה שולחים עבורכם את טופס הלוטו, דואגים לבדוק את הזכייה, שולחים לכם את הצ'ק עד הבית. בלי פספוסים. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להרים טלפון. אנחנו נדאג לשאר. אנחנו נדאג שלכם זה לא יקרה. התקשרו 3355*

* סיפור זה מבוסס על מקרה אמיתי והוא נכתב בהשראתו. המקומות והזמנים שונו למניעת זיהוי.